של מי העסק הזה?

שיקולים מערכתיים ואתיים בהעברת נכסים ועסק משפחתי מדור לדור

מאת:  דר' תמר מלוא ודר' אורניה ינאי

לפני שניגשים לפתרון השאלות הפיננסיות, חוקיות ומיסוייות של העברת נכסים מדור אחד לשני, חיוני לברר שאלות עקרוניות ואתיות:  כמה מתוך הנכסים רוצים להשאיר לדור הבא?  האם יחולקו הנכסים בין כולם, או רק חלקם? מתי רוצים לתת להם בעלות?  האם הם מוכנים לתפקידם כבעלים? מהם הערכים המנחים את המשפחה לדורותיה, ומהו החזון שלה?  חשוב לברר גם אם בני המשפחה יודעים לדבר ביניהם, ולפתור אי הסכמות, שהינן חלק מכל שותפות.  תהליך ההעברה דורש תיכנון וצריך להתחיל מוקדם ככל האפשר.
אלו מבין הקוראים הנמצאים בצומת העברת הנכסים והעסקים מדור אחד לשני, מצפים בודאי לעצות והבהרות בשאלות של מיסוי, קרנות נאמנות ושיקולים משפטיים. אולם המפגשים התכופים של אנשי Financial Guardian עם לקוחות המתלבטים בנושא העברת הנכסים, כמו גם עבודתנו רבת השנים עם משפחות בעלות עסקים, לימדו את כולנו שהטיפול בשאלות המס, החוק וערוצי ההשקעה, הוא פועל יוצא של בירור מערכתי-משפחתי מעמיק.  גם אחרי עבודה עם משפחות רבות מאוד, שהיתה לנו הזכות ללוות את גדילתן במהלך העשור האחרון, אנו עומדות נפעמות מול הסיפור המיוחד של כל אחת ואחת מהן. כי אכן, כל משפחה היא "מדינה": יחידה וייחודית, בעלת תרבות, חוקים, ערכים והסטוריה משלה. להיכנס בגבולותיה של כל מדינה, ולעשות את המיטב כדי לתרום לחוסנה ולעתידה – זוהי זכות גדולה. ולכן, רק אחרי שניתנות תשובות לשאלות המערכתיות המיוחדות של המשפחה, ניתן לתרגם אותן לשפת המעשה – למונחים של אמנה משפחתית, תכנון מס ואפיקי השקעה.

נשמע מורכב?  ללא ספק! אך מי אם לא בעלי עסקים משפחתיים, אנשים שלקחו על עצמם מחוייבות להתפתחות אישית, כלכלית ומקצועית בתוך המסגרת הביתית-משפחתית, אמונים על התמודדות עם שאלות מורכבות?  תהליך ההעברה מדור לדור הוא גם ההזדמנות להמשיך ולגדול יחד, תוך שיכלול התקשורת הבינדורית וחיזוק האהבה, האמון והמורשת, בתוך המשפחה.

ביל גייטס והמסורת היהודית
כסמן ימני של מגמה מתפתחת בשנים האחרונות, הצהיר ביל גייטס שהוא ישאיר לילדיו רק חלק זעיר מהונו העצום.  כמה מיליונים בודדים לכל אחד מהם.  את כל השאר הוא יעביר לקרן הצדקה המשפחתית, אשר אליה הצטרף כבר וורן באפט עם תרומה של 37 ביליון דולר.  ביחד, הם יצרו את קרן הצדקה הגדולה ביותר אי פעם.  המורשת הערכית שביל גייטס מעביר לילדיו ברורה:  היא מתייחסת בראש ובראשונה לאחריות שלהם לדאוג לעצמם ולרווחתם ולאמונה של הוריהם ביכולת הילדים לעשות זאת (בניגוד להורים המייסדים קרנות נאמנות שיספקו צ'ק חודשי שמן לכל ילד, עד שארית ימיו).  היא משדרת להם שהם משוחררים מראש מתפקיד השומרים על הנכס העצום שאבא יצר.  מאידך, היא מלמדת על המחוייבות כלפי אלו שלא שפר גורלם, ועל האחריות של כל אחד לכלל האנושות.   השילוב הזה בין צוואה רוחנית לירושה גשמית, מוכר לנו היטב מסיפורי האבות.  לאברהם נאמר:  "לך ולזרעך נתתיה…." מה שאלוהים נתן לעם ישראל הוא מורשת ערכית-רוחנית, יחד עם נכסים גשמיים ונדל"ן.  הקושי והמורכבות הכרוכים בשמירה על המורשת הזו, מוכרים היטב לכולנו.  בעבודתנו עם משפחות אנחנו מלוות את תהליכי הגדרת ערכי המשפחה, חזון המשפחה והעסק, זיהוי דפוסי הפעולה המשפחתיים ובירור רצונות ההורים ביחס לעתיד.  תהליכים כאלו, הנעשים בפורום משותף של שני הדורות, מהוים כלי רב עוצמה להבהרת כוונות ההורים, ולמניעת מריבות בין היורשים, אחרי 120.

כולם היו בני
כשישבנו עם הזוג המייסד של עסק משפחתי ובני-בנות הדור השני יחד עם בני זוגם, דנו בשאלה "למי מעבירים את מניות העסק?"  הצעירים ציפו שהמניות יעברו לזוגות הצעירים, בעיקר משום שכמה מהכלות והחתנים גם עבדו בעסק בעצמם.  אבל כששאלנו את ההורים הצעירים למי הם ירצו להעביר את המניות בבוא הזמן, ענו באופן חד משמעי שהבעלות על העסק תעבור רק לילדיהם, ולא לבני/בנות הזוג של ילדיהם.  "מניות עוברות בדם" הם אמרו לנו.  ומכאן, גזרו את החוק גם עבור עצמם.  בתקופה שבה שיעור הגירושים גבוה, ומשפחות נוצרות ומתפרקות, מגן הכלל הזה מפני זליגה של הבעלות, אל מחוץ למשפחה.

בעלים של עסק משפחתי מבלבלים לעיתים בין עבודה בעסק לבין הבעלות עליו, ונוטים להעביר את המניות לאלו מילדיהם שעובדים בעסק.  כך קורה, שאנשים צעירים ומוכשרים "נתקעים" בעסק המשפחתי, כדי לשמור על זכותם בנכס המשפחתי.  העסק הופך להיות "בית סוהר", במקום מקור להגשמה עצמית ואיחוד משפחתי.  ברגע שנוצרת אבחנה בין ניהול (עבודה בעסק), לבין בעלות, נדלק זרקור על "מקצוע הבעלות":  תפקידי הבעלים, אחריותם, והכישורים הדרושים לשם כך.  עד היום אין עדיין מוסד אקדמי המלמד את מקצוע הבעלות.  חלק מתפקידי הייעוץ לכן, כוללים הכנה של אחים או קבוצות בני דודים לבעלות, בתהליך לא קצר של היכרות עם העסק המשפחתי, הקניית מיומנויות נדרשות, ופיתוח היכולת להיות שותפים ולפתור קונפלקיטים.

תוחלת החיים המודרנית מעוררת את שאלת התיזמון של העברת הנכסים המשפחתיים.  העברת השרביט בצוואה, כפי שהיה נהוג פעם, עלולה ליצור מצב שבו ה"ילדים" יהפכו לבעלים כשהם מגיעים לגיל פרישה.  עד אז, הם יהיו שכירים מתוסכלים בעסק של אבא – דוגמאות חיות לסינדרום ה- Paper rich, cash poor, המוכר כל כך אצל בניהם של בעלי נכסים.  העברה מדורגת, היוצרת שותפות בינדורית של הורים וילדיהם, נותנת מענה נכון יותר:  היא מבטיחה את רווחת ההורים ואת שליטתם על הנכסים, היא מאפשרת לדור הצעיר להתאמן במקצוע הבעלות, ומוציאה אותם ממעמד של "שכירים מתוסכלים", לעמדה של בעלים החייבים לנהוג באחריות.

"דבר אלי" (ולא בפרחים….)
אם זוג מייסדים או אחים מייסדים יכלו לעבוד היטב יחד בלי להרבות בדיבור, שותפות בינדורית לא יכולה להתקיים ללא תקשורת.  אי אפשר להוביל את העגלה קדימה, אם לא מדברים קודם על היעד שאליו רוצים להגיע ועל המסלול המוביל אליו.  חילוקי דעות חייבים להתגלות, ומי שלא למד לברר אי הסכמות ולפתור קונפליקטים, לא ישרוד את המסע.  לכן, ההחלטה למי, מתי ואילו נכסים אני מעביר, חייבת לקחת בחשבון את רמת התקשורת בין המקבלים, ויכולתם לפתור את אי ההסכמות שביניהם.  אין מדובר בתכונה מולדת – אלו מיומנויות שניתן ללמוד ולפתח, אם מקצים לכך זמן ורצון.

בהתייחסו לשאלת העיתוי, מתי כדאי להתכין בתיכנוןההעברה, אומר  מית שלנו בחברת הייעוץ לעסקים משפחתיים,  FBCGI שבארה"ב, מארק גרין, " אתמול!!!"  והוא מוסיף: "תהליך ההעברה צריך להיות על "מסך הרדאר" של כל חברה (ומשפחה), כבר מהיום הראשון.  עתיד הארגון (והמשפחה) תלוי בכך וללא מחשבה מעמיקה על הנכס החשוב ביותר– המשאב האנושי – כל המערכת נמצאת בסכנה.  דווקא משום שהעתיד הוא מטבעו לא ודאי ובלתי ניתן לניבוי, יש לנקוט זהירות ולתכנן תרחישים של "מה יהיה אם?…." אם נחשוב עליהם מראש, נוכל אולי למנוע מהם מלהפוך ל"מה עכשיו?…"

ולסיום, העסק המשפחתי הוא מרכז לימוד דינמי מתמיד, שהתפתחות החברים בו מעשירה הן אותם והן את כל הקרובים להם, במשפחה ובעסק.

 

תמר מלוא, אורניה ינאי

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest