מ"סטארט-אפ" למיסוד

סדנא לבניית חוזה הזוגיות לעידן שאחרי ההישרדות.

מאת תמר מלוא ואורניה ינאי

כל משפחה היא גם עסק משפחתי.כשה"עסק" הזה מסיים את שלב היזמות וההישרדות, נחוצה הערכות מחודשת של חוזה הזוגיות, החזון, הערכים והכללים. ע.מ.י. עורכת סדנאות לזוגות המעוניינים לעדכן את חזון השותפות שלהם, ולשדרג את חיי המשפחה, אחרי שעברו בהצלחה את שלב ה"סטארט-אפ".

הקמת המשפחה הוא שלב היזמות, שבו נבנה חוזה גלוי או סמוי בין בני הזוג, שייעודו לאפשר הרחבת המשפחה, בניית קריירות, נכסים משותפים וביסוס מקום המשפחה במשפחה המורחבת ובקהילה. לעיתים קרובות איפיוני התהליך הזה הם הישרדותיים, כמו בשלבי ההקמה של מיזם עסקי (משפחתי או אחר).  החוקים אינם מגובשים, הסכמי השותפות גמישים ומשאירים הרבה קצוות לא סגורים.  העומס הוא בו זמנית במישורים רבים, והחוויה היא של בנייה, יחד עם גודש ולעיתים קרובות עייפות מתמשכת.  ישנה מעט תשומת לב לרווחה האישית.

כאשר הילדים מתחילים להתבגר ולצאת מהבית, נכנסת המשפחה לשלב המיסוד ופריסת המעגלים.  ההורים פחות אחראים לילדים, אך יותר למורשת ולקשר הבינדורי.  הילדים יוצאים לעצמאות ומפתחים זהות, קריירות ומשפחות משלהם.  ההורים נדרשים לבנות לא רק את חוזי השותפות עם הילדים ובני זוגם, אלא בעיקר את חוזה השותפות הזוגית שלהם, וחזונה המחודש (נישואים שניים).  כאן נדרשים כלים אחרים, בדיקה מחודשת של החוזים הראשוניים, החזון והיחסים בין הדורות ובין המייסדים.  זוהי בדיקה מחודשת, אבל לעיתים גם ראשונה, שכן פעמים רבות הערכים, החזון והכללים של שלב היזמות לא נוסחו ולא הוגדרו.   קורה גם שבני הזוג מחליטים בשלב הזה שהשותפות סיימה את ייעודה, ומפרקים אותה.

ציפי ודן, בשנות החמישים לחייהם, הם אנשים שעסקו במוסיקה.  דן נגן ומחבר יצירות.  ציפי מפיקה של אירועי מוסיקה.  נולדו להם ארבעה ילדים.  הם בנו את חייהם ללא ברכת הוריהם, עם מינימום משאבים.  סגנון ההתמודדות שלהם היה יזמי, חרוץ ומחוייב.  הם ידעו לעבוד קשה, הגיעו להישגים מקצועיים ורווחה כלכלית.  לעיתים הצטלבו הקריירות שלהם, ופעמים אחרות לא.  באופן קלאסי, ציפי היתה אחראית על רווחת המשפחה ודן היה מעורב וקרוב לילדים בחינוך ובמשחק, אך פחות בטיפול ובתחזוקה.

הקריאה להערכות מחודשת הגיעה דרך המשבר של דן בעשייה שהיתה עבורו ייעוד חייו.  בהדרגה אך בעקביות, סר טעם הנגינה ממנו.  הוא התחיל להיות חולה לפני הופעות, הפסיק לכתוב יצירות וכדבריו "רק הידיעה שאסור לו לעזוב את מקור פרנסתו", החזיקה אותו למרות עצמו.  יום אחד דן התמוטט פיזית, והיה ברור שלא עוד.  ציפי, שהתייתמה מאביה בגיל 10, הרגישה נטושה כאמה בזמנה.  כמוה, התגייסה למרות רצונה למשימת ההישרדות.  היא לקחה על עצמה משרה נוספת והוסיפה לכעס הישן על "נטישת" אביה, כעס טרי על הנטישה החדשה בחייה.

במקביל, בנם הבכור של ציפי ודן החל ללמד נגינה ביתר אינטנסיביות, ונדמה היה שהוא מצליח לשמור על לקוחותיו של אביו ו"מציל" גם הוא את המשפחה, תוך שהוא בונה לעצמו קריירה עצמאית, שניזונה מהמוניטין והברכה של הוריו. בינתיים דן התפתח בכיוון של פיתוח אנשים דרך הקשבה, ויצר לעצמו מקור פרנסה שנתן לו סיפוק.  ציפי לעומתה, התקשתה לשחרר את פחד ההישרדות, וגם את הכעס.

המראה שהעמידו הילדים מול ההורים, היא שהביאה אותם אלינו, לבירור מחודש של חוזה השותפות והזוגיות שלהם.  הבן הבכור ביקר את ציפי על שתלטנותה, על הכעסים שבה, ועל אי היכולת שלה לשחרר…..   במקביל הרגיש הבן הבכור שאביו מתרחק מהילדים אל עולמותיו, וכך מונע מהבן את החניכה וההשראה להם הוא התגעגע.  המודל של עסק משפחתי, על מעגליו והתפקידים שבו, נתנו לנו את הכיוון, בעבודתנו עם ציפי ודן.

ראשון לצאת החוצה היה הכעס.  זה של דן על אי התמיכה של ציפי בו, בתקופה בה התאמץ בשארית הכוחות שלא היו לו, להמשיך בעשייה שכבר לא היה מחובר אליה.  עבורו, עזיבת "המערכה" והמחוייבות לבעלות המשפחתית, היו חזרה בלתי אפשרית של הנטישה שחווה בילדותו כאשר אמו עזבה אותו ואת אחיו, עם אביו.  דן נדר שלא ינטוש לעולם, ומצא את עצמו "נוטש" דרך גופו, למרות הבטחתו.  הבדידות ורגשי האשמה של אותה תקופה היו קשים משאת.  בסדנא הבינה ציפי לראשונה שתפיסתה את בחירתו של דן כנטישה, חוסר היכולת שלה לקבל את צעדו וחוסר היכולת שלה לתמוך בו, היו קשורים יותר מכל, בפצע האישי שלה.

דן הצליח להבין לראשונה שציפי לא יכלה לראות את התנהגותו, אלא דרך המשקפיים של ילדה ננטשת המתגייסת, כמו אמה, כממלאת מקום שורדת.  היכולת של ציפי לשקול את האפשרות שישנן דרכים נוספות לטיפול במצב, היתה מעין התגלות והקלה.  כעת ניתן היה לבנות שפה מחודשת לאירועים שהיו ולעתיד הנבנה:  במקום "נטישה" נוצרה אופציה של "בחירה".  במקום "כעס" היה "פצע" ובמקום "חוסר אחריות" היתה מחוייבות למימוש.  האשמה יכלה כעת להיות מותמרת בהגדרה מחודשת של אחריות.  רק אז, אפשר היה להתחיל לדבר על ערכים וחזון של השותפות הזוגית.

בהמשך הסדנא עבד כל אחד מבני הזוג על הערכים שלו, ולאחר מכן על בניית רשימת ערכים משותפת לשניהם. ההקבלה בין הרשימות היתה ניכרת. שניהם ציינו מחוייבות, שמחה, חינוך, מצויינות, מובילות, יושר, נתינה.  רק לגבי נושא אחד היה פער משמעותי, ובו הושקעו הרבה שעות.  בעוד שציפי דיברה על ערך של הגנה ושמירה על המשפחה, דן רשם "התפתחות וגדילה".  לטענתו ערך השמירה וההגנה קורא להתקפה מבחוץ ולדרך חיים של הישרדות.  "התגוננות היא התכווצות", אמר דן.  למעשה, היה כאן קונפליקט בין שתי גישות קיומיות, או אפשר לראות זאת גם כמפגש בין שלב א' של חייהם ילדות ונישואים, עד למשבר.  מכאן ואילך רצה דן לבנות ערך חדש שישקף דרך חיים חדשה.

לציפי נדרש זמן כדי לשחרר ולהרפות, וכך לבנות בתוכה את ערך ההתפתחות, תוך שהיא מוותרת על ההישרדות.

ערך אחר היה ערך המצויינות, שהזוג עמל "לנקות" אותו מביקורתיות ולראות בו יותר את השאיפה למקוריות ולמיצוי הפוטנציאל האישי, במקום את ההאשמה על מה שאיננו, או מה שאליו לא הגענו.  דן ביקש מציפי לעשות עבודה אישית שלה בנושא זה, למען היחד שלהם.  ציפי רצתה מדן נוכחות יותר מקבלת וסבלנית, לקצב שלה ולסגנון השונה שלה, בעשיית שינוי.   בעוד דן מצא לעצמו תחום מימוש, ציפי היתה עדיין בחבלי האחריות להחזקת המשפחה, ובקושי להשתחרר מדגמי ההתמודדות של אמה ושלה, כדי שתוכל לבחור דרך חדשה של ביטוי עצמי.

שניהם הרגישו שהרצון בשמחה – שמחת העשייה ושמחת ההנאה, היה חדש בחייהם.

ההשלכות המעשיות או "תכנית העבודה" שיצאה מהסדנא, כללו חזרה של דן למקום של חונך ומעניק השראה וגיבוי לבן הבכור בעשייתו המוסיקלית,  כולל עזרה מעשית בבניית פעילותו כמקור לרווחה כלכלית והישגים מוסיקליים. ההורים החליטו לבדוק עם הילדים את ערכיהם, להציג בפניהם את אלו שלהם ולבנות יחד את ערכי המשפחה. בסדנא גובש ע"י ההורים אופן חלוקת המשאבים הכספיים בין ההורים לילדים, כיצד יובטח עתיד ההורים וזקנתם, מה יקבלו הילדים כאשר יגיעו לשלב הקמת משפחות ולצורך לימודיהם והתפתחותם.  הוחלט להביא גם נושא זה לדיון במסגרת המשפחתית.  עוד החליטו על עריכת צוואה, שאותה יראו לילדים, בהמשך.  דן וציפי החליטו לחלוק עם הילדים את תכניותיהם האישיות והמשותפות, במישור הקריירה  וחיי הפנאי שלהם.

לעיתים, הבירור המחודש כולל גם את ההערכות המחודשת מול דור ההורים של ההורים:  הטיפול בהם והיחסים אתם.  במקרה של ציפי ודן הם ביטאו רצון לתרום לקהילה בהיקף של 10% מהכנסותיהם.

למרות שחלק מהנושאים לא עברו ללא דין ודברים, הרגישו ציפי ודן הקלה על הבירור שעשו, יחד עם הבנה שסלילת השביל המשותף החדש רק החלה, וכי הם נכונים להמשיך בעבודה במשותף.  שבועות ספורים אחרי הסדנא החליטו ציפי ודן להתחתן מחדש, בטקס שאליו הוזמנו משפחתם וחבריהם.  בעוד שברכת הנישואים הראשונה התמקדה במחויבות לזון, לפרנס ולדאוג למחסור, בנישואים שניים אלו הודגשה הברית לאפשר לכל אחד הגשמה, מרחב אישי לביטוי ייחודי, יציאה מהישרדות לגדילה, והתכוונות לחיים של שמחה, נתינה ואהבה.  בטקס הם הקריאו את הסכם הנישואים החדש שבין שניהם, תוך שהם מקבלים, בפעם הראשונה, את ברכת ההורים (שלא עשו זאת בנישואים הראשונים…..).

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest